ברוח יום העצמאות לציון 65 שנים להקמת מדינת ישראל, צצים ומופיעים אצלי הרהורים ביחס למושגים "עצמאות" ו"חֵרוּת" ולחיבור שלהם, גם בהקשרים ההיסטוריים וגם בהיבטים האישיים, אל המושגים "פעולה" ו"תנועה".
דבר מעניין הוא שקודם שבנימין זאב הרצל חזה את חזונו בדבר יִיסוּדהּ של מדינת היהודים, הוא חווה שינוי מחשבתי. ראשית, הדבר הזה הצריך ממנו תנועה לאחור, מעין נסיגה מהשקפה מוקדמת, זאת שהוא החזיק בהּ ביחס לפתרון בעיית היהודים. זאת אומרת, שהרצל נדרש להשתחרר מן הכבלים של אמונתו הקודמת ולהימצא במצב של חופש מנטאלי כדי להתקדם אל הרעיון של פתרון מדיני. כך, מן החֵרוּת (המחשבתית) נולדה העצמאוּת (המדינית). אלא שמיד אחרי-כן חלה התפתחות נוספת ומעניינת לא-פחות, אשר הביאה לידי תנועה ממשית ואל השינוי המיוחל בגורלם של היהודים. הרצל התחיל לבצע את הפעולות הבאות. תחילה, הוא העלה את רעיונותיו החדשים על הכתב, ואחר-כך הוא פעל וכינס את הקונגרס הציוני הראשון. ואולם, הרצל לא נח ולא עצר את תנועתו לְפָנים. פעם שחזונו נתעצב בבהירות ונקבע לפניו כמטרה מוצהרת, הפוטנציאל הטמון בו התפרץ ממנו בכוח עז. הרצל הוסיף לפעול עוד ועוד, כשדחף וארגן באופן שיטתי את הפעילות שנועדה להשגת האמצעים הכלכלים הנחוצים ליישוב ארץ ישראל ולהגשמת חזונו. והנה אנחנו, כולנו כאן. עומדים ברשות עצמנו, אנשים עצמאיים במדינה עצמאית, חיים את חלומו של האיש ההוא, שבשביל להשיגו עשה מעשה ונמצא בתנועה. לכתבה «»
